איך אני מתמודדת כשהבת שלי יוצאת בטנטרום מהגן?

לא יודעת מה קורה אצלך, אבל אין דבר מתסכל כמו להגיע לגן,
כשהתגעגעתי אליה אחרי יום שלם, לחייך אליה בכניסה של הגן ואז…
לגלות שהיא עם פרצוף כועס.
ואני רק רוצה לחבק אותה
והיא- במקרה הטוב מתקרבת, אבל אז פורצת בבכי,
שלעיתים קרובות אין לי אפילו מושג על מה.

אז מה אני עושה כשהיא יוצאת בטנטרום מהגן??

בעקרון בא לי לברוח. או שהיא תפסיק פשוט.
בתחילת הדרך שלי כמאמנת הורים,
נלחצתי מאוד מהסיטואציות האלו,
התביישתי
כי איך זה יכול להיות?
הבת שלי בטנטרום!
ועוד לעיני כל האמהות בגינה.
מביש, מתסכל ואפילו תחושה של ייאוש הרגשתי לפעמים.

ריכזתי פה כמה שלבים ששמתי לב שאני עושה פעם אחר פעם.
מאמינה שיוכלו לעזור לך בפעם הבאה שתאספי ותגלי שהרצון שלו או שלה לא מתכתב עם שלך.. ואז- הטנטרום עלול להגיע:
1. שוכחת מכל מי שמסביב ומתרכזת בה:
כי כשהראש שלי רק במחשבות על מי רואה, או מה יחשבו על האמא שאני ואיך זה יכול להיות שאני זו שמדריכה הורים למצבים כאלו דומים?
אני בעצם לא בסיטואציה עצמה ובטח שלא אצליח להיות בקושי של הבת שלי כרגע ולתת לה מענה.
2. יורדת אליה לגובה העיניים:
אני גבוהה (לעומתה), והיא נמוכה ממני.
כשאני מדברת אליה מלמעלה זה מפחיד עוד יותר.
כדי לקבל את הקשב שלה בדיוק כשיש הרבה אנשים מסביב, הכרחי שאסתכל לה בעיניים. כדי שגם היא וגם אני נהיה מרוכזות זו בזו.
3. מה היא מרגישה ומה היא מבקשת?
היא מסיימת את הגן והיא מוצפת, אולי היא גם מרוגשת מכל מה שעבר עליה היום. כשהיא יוצאת והיא חווה איזשהו רגש מכאיב (מה שנקרא בשפה היומיומית "שלילי"), קשה לה לומר אותו במילים בגלל אותה הצפה.
עד שעבורה זה יהיה אוטומטי וטבעי לומר- אני עוזרת לה ושואלת:
"מאמי שלי, את מאוכזבת כי מיכל לא פנויה? זה באמת הכי כיף ללכת לחברה".
(גם אני הייתי ילדה, אפשר להבין אותה נכון?)
4. חושבת איתה על פתרון או מציעה לה 2 אפשרויות:
יש לנו בעיה.
אני לא יכולה כרגע להגשים את המשאלה שלה באותו הרגע או להסתנכרן למה שהיא תיכננה על אף שאני בסה"כ אמא גמישה :).
ולכן, אחרי שהייתי אמפתית, "נכנסתי לנעליה" אנחנו צריכות יחד לחשוב על מה אפשרי לנו עכשיו?
בהתאם לנסיבות, לאור התכנונים שהיו.
"יש לי רעיון, אולי נישאר קצת בגינה ואח”כ נלך לעשות קעקועים בבית?"
או "בואי נבדוק מתי מיכל כן יכולה ונקבע?"
5. במידה והיא מאפשרת- מגע:
היא לא עושה את זה בכוונה. והיא בטח שלא עושה לי “דווקא”.
קשה לה ברגעים האלו. התחושה היא בדידות.
הרבה פעמים התרופה בסוף תהיה המגע.
גם אחרי שלא יכולתי למלא את בקשתה, ועל אף שהיא נשארה מאוכזבת
(שזה ממש בסדר.. אני לא מתקנת רגשות), בסופו של דבר,
המגע הוא מה שמחבר בינינו כי הטנטרום הוא מרחיק.