קראת לו 5 פעמים, והוא לא עונה. עד שצעקת ואז הוא עונה: "מההההה?"
את "מתחממת" כי זה פשוט מעצבן, ומה תחשבי?
שהוא מתעלם ממך? לא סופר אותך?
או שאין לו כבוד. או שהוא עושה לך את זה בכוונה. נכון?
מה אם אגיד לך שהילד שלך ממש לא מתעלם ממך?
פשוט המוח שלו עובד אחרת. הקצב שלו שונה משלך.
והבנה של ההבדל הזה יכולה לשנות הכל.
אז מה באמת קורה מבחינת התפתחותית?
סיטואציה קלאסית: את עומדת ליד הדלת, מוכנה עם כל התיקים והוא עדין לא נעל נעליים. אז את קוראת לו כמה פעמים, מזכירה לו שצריך לנעול נעליים.
עד שאת משחררת צעקה: "נועעעעעעםםםםם".
את חושבת: הוא שומע אותי, הוא מתעלם ממני, איזה חצוף.
מה באמת קורה? נועם יושב על הרצפה משחק במכוניות שלו. המוח שלו נמצא במצב של משחק עמוק, הוא ב"זרימה". הוא ממש, פיזית, לא שומע אותך.
הקול שלך לא מגיע לתודעה שלו.
עוד סיטואציה (גם היא קלאסית): "לכי לחדר, הוציאי את הפיג'מה, התלבשי ואח"כ צחצחי שיניים טוב?"
היא הולכת לחדר ובוהה בחלון או מסדרת את הבובות שעל המיטה.
את: "אבל הרגע אמרתי לך מה לעשות".
מה באמת קורה? היא ניסתה להחזיק בזכרון שלה 4 משימות, ועד שהיא הגיעה לחדר, נשארה לה בראש רק ההוראה הראשונה, ואז עמדה מבולבלת.
מוח של ילד יכול להחזיק מידע לזמן קצר מאוד.
זו לא התעלמות- זה זיכרון עבודה לא בשל.
נבין עוד משהו דרך עוד סיטואציה: "עומר, בבקשה כבה את הטלויזיה ובוא לאכול".
"כן אמא".
10 דקות אח"כ והוא עדיין מול המסך
את: "אין הוא פשוט לא סופר אותי"
מה באמת קורה? עומר באמת שמע והוא אפילו התכוון. אבל ברגע שהוא הסיט את המבט שוב למסך- ההוראה הזו נמחקה מזיכרון העבודה.
המוח שלו לא בשל ואנחנו חושבות שהם לא מקשיבים, אבל הם למעשה "עדיין מעבדים".
וסיטואציה אחרונה שבטוח תזדהי איתה: אתן בגינה כבר שעתיים. הגיע הזמן ללכת הביתה, כבר אפילו חשוך. אבל היא: "אוף לא עכשיו. לא שיחקתי בכלל, עוד קצת"
(מי כמוני מכירה??)
כשזה מלווה בבכי או בצרחות זה בכלל בכלל מתסכל יותר :(.
מה אנחנו חושבות? "מה הבעיה פשוט להבין שכל דבר נגמר מתישהו? למה צריך שתהיה דרמה הרי הכנתי אותה מראש?"
מה באמת קורה? המוח של הילדים שלנו לא גמיש במעברים. זה לא עניין של "לא רוצה"- זה קושי נוירולוגי אמיתי.
אז הבנו כמה דברים בסיסיים לגבי המוח של ילדים צעירים (ואני מקווה שהצלחתי לחדש לך) ועכשיו הגיע הזמן לפרקטיקה. הפעם אני ממש אעשה את זה כרשימה:
1. קרבה פיזית- במקום לצעוק מהמטבח לחדר או ממרחק בבית- גשי אליו, בגובה העיניים, וגעי בו כשאת מבקשת ממנו לבוא.
2. הכנה מוקדמת/ הטרמה- במקום "עוד מעט" או "עכשיו!"—->עוד 5 דקות (והמחישי זמן) או משחק אחרון/ פרק אחרון.
3. הוראה אחת בכל פעם- במקום רשימת משימות מפוארת (לא כל הילדים משימתיים כמונו :))
4. שפה פשוטה וקצרה- ריבוי מלל יוצר לחץ בקרב ילדים. וכשאנחנו מגזימות במילים.. הם כבר לא מצליחים לעקוב.
5. שיתוף במקום ציווי- במקום "בוא לאכול/ תעשה/ תיקח"—-> "הארוחה מוכנה, בואו נשב"
6. אפשרי זמן לעבד את מה שאמרת- אחרי שאמרת לו משהו, ספרי עד 10 כדי שהוא יעבד את הבקשה.
7. חיבור לפני בקשה- רגע של קשר עין, של מגע ומילה טובה ואז.. הבקשה.
תראי, אני יודעת ומכירה שיש מצבים שילדים בודקים את התגובות שלנו, את העקביות שלנו. אני מסכימה שיש כאלו סיטואציות (שאגב הן אכן תואמות גיל).
אבל- אני גם די בטוחה שיש פה עוד משהו שאולי אנחנו לא יודעות עד הסוף- וזה הבשלות של המוח שלהם.
אז אם חידשתי ולו במעט, אין שמחה ממני לסייע.
כי זה לא שהילד לא שומע אותנו. זה שאנחנו *עדיין* לא למדנו לדבר בשפה שהמוח שלו מבין.
