מה את רואה בתמונה?
אותי.
מאושרת
בהודיה
שמחה
חופשיה
ונהנית (שישי בצהריים ואני בכלל יושבת בבר באמצע שוק הכרמל).
כל אלו באמת נכונים.
זה היה סופ"ש זוגי. אני ושי נסענו לשישישבת שלנו, בלי הילדים.
אחרי תקופה ארוכה (מידי) בבית.
ומה לא רואים כאן בתמונה?
את העצב שהיה לי לפני כן,
כשקיבלתי הודעה קצת פחות משמחת מבית הספר.
הייתי מודאגת גם
והיו לי נקיפות מצפון
וכל אלו הגיעו יחד בתקופה קצרה מאוד, עניין של שעה.
נכון, גם רגשות נעימים וגם רגשות מכאיבים באותה הסיטואציה.
יש דבר כזה. להיות שמח וגם קצת עצוב. להיות חופשיה וגם קצת מודאגת.
איך זה יכול להיות שבתמונה אני נראית כה מאושרת כשבעצם כמה דקות לפני כן חוויתי עצב?
לא, התשובה היא לא הסתרה טובה.
התשובה היא ההתמודדות עם הרגש המכאיב, האוורור שלו.
באותו הרגע הרגשתי שמה שיעזור לי זה לבכות. אז נתתי לזה מקום, ובכיתי. ליד הקניון.
כי זה מה שהרגשתי שאני רוצה כרגע.
ואז, יכולתי לפנות מקום לרגשות הטובים של שמחה ושל הודיה. ויכולתי להיות נוכחת ברגע ולחוש את האושר הזה שאני בחופש.
השאלה האמיתית היא האם אנחנו באמת מודעים למנעד הרגשי הזה שמתקיים אצלנו?
איזה מקום אנחנו נותנים לרגשות המכאיבים בחיינו? מתעלמים, מדחיקים ומתרצים לעצמנו כדי לא לחוות את זה?
אם נכיר וניתן מקום לקשת רגשות הרחבה הזו בחיינו, אנו נחיה חיים מאושרים יותר.
ברגשות המכאיבים אנחנו נטפל, אנחנו נאוורר, נתמודד ופחות נדחיק ונתעלם.
כי רק אז נוכל להיות הרבה יותר פנויים לקבל את הרגשות הנעימים.
הלמידה שלי על רגשות אמנם רק התחילה, אבל אני מגלה בכל יום משהו חדש על עצמי,
ועל הדרך בה אני מדברת רגשות עם הילדים.
אם מעניין אותך לגלות עוד, הישארי פה איתי.
יש לי הרגשה שיהיה מעניין.
