פתחתי את ההצגה העצמית שלי בכיתה בתחילת השנה בהצהרה.
אני אמא תקתקנית ואני רוצה לשנות את זה.
נמאס לי להגיד "יאללה".
ככה בחרתי שיכירו אותי.
הגעתי עם שעון (כי ביקשו אביזר).
וכי הכל דופק כמו שעון. כל המשימות, האיסופים, החברים.
נשמע כאילו אני די מסודרת אם הכל מתוקתק
והכל הולך כמו שאני מתכננת, לא??
מה שלא הבנתי זה את ההשלכות של "אמא תקתקנית"
כמו שכיניתי את עצמי.
אז ביקשו ממני לסכם את התהליך שעברתי השנה ב- 2 דקות.
לחוץ קצת. איך אספיק? עברתי כל כך הרבה דברים.
אבל על התקתוק במיוחד יש לי מה להגיד.
והפעם, במפגש הסיום, הבאתי שעון. שעון שעצר. ואינו עובד.
ולמה? כי למדתי לעצור. ופחות למהר, אותי ואותם.
להקשיב, להסתכל, לחכות וגם לחשוב.
לכבד את הזמן ואת הקצב של גילי כשהיא נועלת סנדלים (הפוכים) בעצמה, גם אם זה אומר לאחר לאיזשהו מקום.
לכבד את הזמן משחק שלהם יחד כשהם בחדר, ואפילו אם הגיעה שעת השינה.
לעצור רגע ולחשוב לפני שאני אומרת "לא, אי אפשר".
לעצור ולשאול שאלות במקום לקבוע ולהחליט- מה עושים? מה אוכלים או במה נשחק?
זה לא היה קל בהתחלה. כי אני לא רגילה.
זה היה אפילו קשה כי משימות יש מפה ועד להודעה חדשה.
זה ודאי לא השתנה.
ולמי יש זמן עכשיו לעצמאות? ולחשוב? ולהנות מהדרך הביתה מהגן?
או חלילה להמתין שיסיימו את הפעולה שהם מרוכזים בה דווקא עכשיו?
אז יש זמן. באמת שיש.
כי התאמנתי. התאמנתי בלעצור.
פחות למהר. יותר להיות.
בשבילם. וגם בשבילי.
