הוא רק בן שנתיים וכבר מרביץ לי. איך זה יכול להיות?

"אני לא מסכים לאלימות. אז מה אם הוא רק בן שנתיים?
מה יהיה כשיגדל אם עכשיו הוא מעיף לי סטירה כי בסך הכל חגרתי אותו באוטו?"

את מצליחה לדמיין רגע כזה?
גם אם לא בדיוק קרה ככה אצלכם.
זה יכול להיות מבהיל, מתסכל, מפתיע ומביך בו זמנית.
הסיטואציה הזו לא מומצית. זה משפט שאמר לי אחד האבות במפגש הראשון לתהליך שלנו.

כשאני מאמנת הורים, יש לי למעשה 2 תפקידים:
הראשון, הוא להיות זו שמעניקה בטחון להורים שעושים מאמץ ומשקיעים זמן (וכסף) בללמוד הורות (כי אין מקום שאשכרה מלמד את המקצוע הזה).
להעניק להם בטחון וכלים כך שבכל סיטואציה הם ידעו איך הם רוצים להגיב ויצליחו לבחור בתגובה שתואמת את הערכים ואת משאלת ליבם כהורים עבור הילדים שלהם.
התפקיד השני שלי הוא לייצג את הילדים הצעירים.
ובעיקר את הצרכים שלהם ואת השלב ההתפתחותי שבו הם נמצאים.
זאת על מנת להבין הרבה מההתנהגויות שלהם.

ולכן, גם פה. בואי נדבר מאיפה זה מגיע? ואיך בגיל כ"כ צעיר?
בגילאים הצעירים הללו, ובכלל עד גיל 5 לפחות, ילדים עדיין לומדים להכיר את הרגשות שלהם ואיך להביע אותם.
הילד מרגיש תסכול, הוא לא יודע להביע אותו במילים (הגיוני.. כי אין לו אוצר מילים רחב עדיין) והדרך שהוא מכיר היא השימוש בגוף.
ולא, זה לא בגלל שככה הוא למד בגן, ואני די בטוחה שלא את לימדת אותו.
זה לאו דווקא מגיע משם, פשוט.. כשאנחנו חווים כעס בגוף, יש פעילות עצבית בעיקר בקצות הידיים והרגליים.
היכולת לווסת רגשות עדיין לא התחילה את התפתחותה.
החלק הזה במוח מתחיל להתפתח רק בגיל 4.5, וההתפתחות הזו היא עד גיל 25.
עוד סיבות יכולות להיות עייפות, מצוקה פיזית וגם, רצון בתשומת לב או כדי לשלוט בסיטואציה.
זוכרת שכבר דיברתי על זה בעבר? לילדים הצעירים שלנו אין כמעט שליטה על מה שקורה איתם.

ועכשיו אני מגיעה לחלק של מה בכל זאת אפשר לעשות?
גם אם אנחנו מבינות שזו התנהגות נפוצה וזה בגלל שהם רק בתחילת ההתפתחות שלהם.
בזמן אמת:
הגיבי בשקט אך בנחישות: "אני רואה שאתה כועס, אסור להרביץ".
או "אתה כועס כי אי אפשר עכשיו להישאר בגינה? זה באמת מתסכל, הבעיה היא שאנחנו לא מרביצים."
חשוב להעביר מסר ברור תוך שמירה על קשר עין ורוגע. פעם אחר פעם בעקביות.
זה לצד חיזוקים חיוביים כשהוא "מתנהג כמו שצריך" וכשהוא מביע תסכול בדרכים אחרות שהן לא אלימות.
על החלק הזה אני ארחיב בניוזלטר הבא.

משהו אחרון שחשוב לי שתזכרי גם במצבים האלו, שיכולים להיות מצבים של חוסר אונים ותסכול שלך:
"ילד מביע בהתנהגות את מה שקשה לו במילים" ואז אולי נוכל לחוש יותר אמפתיה למצב הזה ולהבין מה תפקידנו בדיוק ברגעים האלו.
זה ברור לי שזה לא קל, וזו לא תמיד התגובה המיידית שלנו.
בשביל זה אני פה