תכף נחזור לערב…
אבל בואי כנסי איתי רגע לסיטואציה:
את חוזרת הביתה אחרי יום עבודה ארוך. היום זה בן הזוג שלך שהוציא את הילדים וחזר איתם הביתה. הסלון מבולגן כאילו מינימום הייתה שם מלחמת עולם שלישית.
הילדים משחקים בפינה אחרת בבית בשקט, ובן זוגך (שיחיה) יושב איתם. אין עדיין ארוחת ערב (פרט שולי..).
מה קורה לך ברגעים אלו? אילו מחשבות עולות לך?
רגע.. אל תרוצי להמשך- באמת חשבי רגע על השאלות האלו
אם אני מנחשת נכון- יעלו מחשבות כמו "מה הבעיה לסדר אחריהם?" או "לא משנה כמה אני אדאג שיהיה מסודר, הם תמיד יבלגנו" או "לא מכבדים אותי בבית הזה".
ומיד אחרי מחשבות מהסוג הזה יעלו רגשות של תסכול, אכזבה וכעס. נכון?
ואז מה יקרה? תתפרצי על הילדים? או על בן הזוג? תסתגרי ותישארי עם פרצוף חמוץ?
כל הסיטואציה הזו מתארת משולש כזה שבו אנחנו חיים. כולנו.
המשולש הזה נקרא המשולש הקוגניטיבי
מחשבה —>רגש —>התנהגות
השלושה האלו מחוברים זה לזה ומשפיעים זה על זה כל הזמן.
המחשבה שעולה לנו ברגע הראשון, משפיעה על הרגש שנחווה, ואותו רגש גם מוביל להתנהגות שלנו.
איך זה קשור ללמידת התנהגות של הילדים שלנו?
(כי הרי זו הסיבה לשמה התכנסנו…)
כשאת משנה את המחשבה שלך וכך גם את התגובה שלך, את גם משנה את הלמידה של הילד שלך.
אם במקום, באופן אוטומטי, להרים את הטון כשאת נכנסת הביתה בגלל מה שקרה בסלון, הצלחת לנשום עמוק ולחשוב "הם לא יודעים מה הציפיות שלי כשאני נכנסת הביתה", אז את תצליחי להגיב באופן שקול הרבה יותר. מסכימה?
וכשאת רגועה יותר, את כנראה גם תצליחי לתקשר את הצורך והציפייה שלך ואז- הילדים ילמדו שאם מבלגנים- אז מסדרים במקום ללמוד שכשאמא כועסת- אני אסתתר.
התגובה השקטה והנינוחה שלך תלמד את הילד איך להתמודד עם בעיות.
והקשר למשפט למעלה- מיד מסבירה:
את המשולש הזה אפשר לקחת לכל סיטואציה שאנחנו חוות עם הילדים.
נכון שהרבה פעמים הקושי מגיע כשהם צריכים להיכנס למיטות?
ואז אנחנו דרוכות יותר וכביכול יודעות כבר מי מהם "ימשוך את הזמן?".
חשבי רגע.. אם במקום להגיע לשעת הערב כשאת כבר דרוכה ומוכנה ל"שטויות" שהם יעשו במקום לישון- תגיעי כשאת אומרת לעצמך "הם זקוקים לי. רק לזמן הזה של לפני השינה"- איך לדעתך יעבור הערב? ישמצב שיסתיים קצת יותר בטוב?
השינוי הזה של המחשבה ואז של ההתנהגות לא קורה בלילה אחד. עם תרגול וחזרתיות על השינוי הכביכול "קטן" הזה במחשבה, האוריה שלכם בבית ממש תוכל להשתנות.
