כשאני מאמנת הורים בקליניקה, אנחנו גם עובדים עם דוגמאות של סיטואציות שנתקלו בהן במהלך השבוע.
סיטואציות שבהן הם ידעו איך לנהל אותן וגם סיטואציות שהרגישו שהם לא בטוחים בכלל מה לעשות.
כמו שהילדים שלנו לא הגיעו לעולם עם ספר הוראות, גם ההורות שלנו, אין לה ספר שאומר לנו איך להגיב ומתי.
באחד המפגשים שלי עם זוג הורים לילדה בת שנתיים (וטיפונת) ותינוקת בת 5 חודשים
היא שאלה אותי:
"אני לא מבינה למה היא לא מפסיקה. אני יושבת בספה ומניקה את התינוקת והיא סוגרת ופותחת את המקרר מלא פעמים. אמרתי לה, הסברתי לה והיא לא מפסיקה".
מה את חושבת על ההתנהגות הזו?
מציקה נכון? אולי אפילו מטריפה.
וכשאת אומרת לה פעם אחת לסגור, פעם שנייה- את מצפה שהיא תעשה את זה נכון? הרי לא סתם את מעירה.
אז בואי ננסה להבין יחד את הצד שלהם, הילדים הצעירים וגם שלנו.
ילדים, בדיוק כמו מבוגרים, נוטים לחזור על התנהגויות שמקבלות תשומת לב. ההבדל הוא שעבור ילדים, כל תשומת לב היא טובה- גם אם היא שלילית.
כשאנחנו צועקות או (חלילה) מענישות על התנהגות שהיא מציקה
(כמו לסגור ולפתוח מקרר, כמו לזרוק חפצים ככה סתם, כמו להגיד "קקי- פיפי" אפילו), למעשה אנחנו מספקות תשומת לב. וכך בטעות מחזקות את ההתנהגות שהיינו רוצות להפחית.
אז מה בתכל'ס אני רוצה להגיד? אנחנו בענייני פרקטיקה נכון?
ההתנהגויות של הילדים שלנו לא שוות. מסכימה?
יש התנהגויות טובות. כשהם מתנהגים "כמו שצריך" או לפי "כלל הבית".
יש התנהגויות שהן מציקות וגם מסוכנות, נקרא להן אדומות.
התנהגויות כמו לרוץ לכביש, כמו לגעת בחשמל או לקפוץ על הספה (במידה ואצלכם בבית זה אסור).
ויש מלאאאאא התנהגויות מציקות ולא מזיקות, נקרא להן כתומות.
אלו רוב ההתנהגויות של הילדים שלנו, ואם תחשבי לרגע תוכלי לגלות שאת רוב האנרגיה שלך את משקיעה שם- בלהעיר, לתקן, להסביר.
אם אני אבקש ממך להתעלם מההתנהגות ולא מהילד, נראה לך שתצליחי?
מה את אומרת שתנסי? רק לכמה ימים…
זכרי- מה שאנחנו מתמקדות בו גדל. ואנחנו במקרה הזה רוצות שיפחת.
אז בפעם הבאה שהילד שלך מדבר ב"יללות" (רק דוגמה אחת),
חשבי רגע, זו התנהגות כתומה או אדומה?
בהחלט כתומה.
אני מתעלמת מהדרך שבה הוא מדבר, לא מהילד.
