אז חוץ מזה שהוא "פשוט" רואה אותך, זוכר שאת אמא שלו וגם מביט בעיניים כאלו "מעריצות", קורים עוד דברים במוחו של הילד הצעיר שלך, ויש לזה קשר ללמידת התנהגות דרך מודלינג ברמה גבוהה ביותר.
אני מניחה ששמעת לא פעם שילדים צעירים הם כמו "ספוג".
סופגים כל מה שקורה סביבם- את התגובות, את המילים, את הפעולות.
סופגים סופגים ומתישהו אנחנו גם יכולים לראות ממש את הפלט של מה שהם ספגו.
איך בדיוק ה"ספוג" הזה קורה?
באמצעות נוירוני מראה. נוירוני מראה הם תאי עצב מיוחדים שעובדים בצורה כזו:
כשהילד רואה אותך עושה משהו- המוח שלו "מתרגל" את הפעולה הזאת כאילו הוא עושה אותה בעצמו.
במילים פשוטות: רק לראות אותך מתנהגת בצורה מסוימת או עושה "פרצוף" כלשהו (מחייכת, עצובה, חושבת)- זה כמו "אימון מנטלי" עבורו.
נוירוני המראה רגישים מאוד להבעות הפנים שלך.
כשאת מחייכת- נוירוני המראה של הילד "מדליקים" את מעגלי החיוך והשמחה שלו.
כשהפנים שלך מבטאות כעס או מתח- הוא מרגיש את זה נוירולוגית בגוף שלו.
לכן, ילדים תופסים מהר מאוד את מצב הרוח שלנו.
איך זה נראה בפועל?
לילד נשפך החלב כשרצה להוסיף לקערת הקורנפלקס- יכול לקרות נכון? וגם סביר שקרה אי פעם (אל תשאלו איך אני יודעת..).
כשאת אומרת "אוי נשפך.. בוא ננקה יחד"- הילד מבין שאפשר להתמודד עם טעויות בשקט וברוגע.
אם התגובה הייתה "מה עשית?" או "אבל אמרתי לך…"- הוא לומד שטעויות זה דבר נורא.
עוד דוגמה- בפקק קשוח שבו אתם כמעט ומאחרים לאנשהו, הילד מבין שאת לחוצה ואולי גם מתוסכלת מהמצב ובכל זאת כשתאפשרי לנהג שלידך לעבור וגם תאמרי או במחווה כלשהי תאמרי "בבקשה, תעבור"- הוא רואה ומבין איך מתנהגים גם במצב של תסכול.
המודלינג הכי חזק הוא בלי מילים.
הילדים שלנו קולטים הרבה יותר מהמעשים שלנו ביומיום, מאשר מהמילים שלנו (וכמה אנחנו מדברים.. מלא נכון?).
אפשר לבקש מהם להיות "סבלניים" המון המון פעמים. אך כשנתנהג את הסבלנות, הדבר הזה יהיה הרבה יותר ברור, מובן ומעשי עבורם.
למודלינג שלנו יש השפעה מתמשכת וזה גם לפעמים יקח זמן.
תסכימי איתי ששווה להשקיע בו מאשר בלתקן, להסביר או שמא לחפור??
