"אני בוחרת את המלחמות שלי"

משפט שעלה בכמה מפגשים שהיו לי עם הורים לאחרונה.

כדי שנבין יחד מה עומד מאחורי המשפט הזה, האם אנחנו באמת באמת מתכוונים אליו והאם הוא בכלל משרת אותנו?
אני מבטיחה שגם בסוף נבין מה אפשר לחשוב או להגיד במקום.

דיברתי לא פעם על מה ילדים צעירים באמת צריכים כדי להבין איך להתנהג.
הדבר הזה נקרא עקביות.
עקביות בתגובות, במעשים, במילים, בכללים.
כשאנחנו "בוחרים את המלחמות שלנו", אנחנו עלולים בטעות ליצור לילדים שלנו מציאות לא צפויה.
כי לפעמים אנחנו נתעקש ולפעמים נוותר.
זה מבלבל את הילד הצעיר ומקשה עליו להבין מה באמת חשוב.

שנית, המילה "מלחמה" מציבה אותנו ואת הילדים כיריבים.
האם זה באמת מה שאנחנו רוצים לבנות כאן?
אני ממש מאמינה שפחות…

מסכימה איתי שמלחמה היא בהכרח משהו שלילי?
אז מה את אומרת שנחליף במשהו חיובי יותר?

1. נקבע מראש כללים ברורים וחשובים באמת- כללים שמשקפים את הערכים המשפחתיים שלכם.

2. נהיה עקביים באכיפה שלהם– אנחנו רוצים שהילדים שלנו יעמדו במילה שלהם נכון? אם הם הבטיחו שיכבו מסך אחרי הפרק נניח, נרצה שיעמדו בהבטחתם.
אז בוודאי שגם אנחנו צריכים להיות המודלינג לעמידה במילה.
ומעבר למודלינג, הם עלולים להיות מבולבלים כשאנחנו לא עומדים במילה שלנו.

3. ניצור שגרה שמונעת עימותים מיותרים– כשיש שגרה קבועה, הילד יודע למה לצפות. זה מפחית התנגדויות כי הפעולות הופכות לטבעיות וצפויות.

4. נעניק לילד או לילדה שלנו שליטה ועצמאות דרך בחירות שמתאימות לגיל שלהם- כשהילדים שלנו מקבלים עצמאות, בין אם מוטורית או מחשבתית, השליטה בידם.
כשהשליטה בידם (במקומות מותאמים להם), הם לא ירגישו צורך לקחת מאיתנו את השליטה בצורת מאבק כוח.

5. נשתמש בשפה של שיתוף פעולה במקום עימות- המילים שלנו יוצרות את האוירה בבית. כשאנחנו משתמשים בשפה של התניות או "פקודות", אנחנו עלולים ליצור שפה של עימות. כשאנחנו משתמשים בשפה של שיתוף פעולה אנחנו בונים גשר של אמון ("אנחנו" במקום "אתה"/ "בוא נעשה את זה יחד" במקום "אתה חייב").

ילד שיודע למה לצפות הוא ילד רגוע יותר, רגוע יותר ומשתף פעולה הרבה יותר.
ואם בא לך להתנסות ולבדוק את הנושא הזה:
בחרי 2 כללים שחשוב לך להטמיע,
הקפידי עליהם באופן עקבי והסבירי לילד בגובה עיניים למה הוא חשוב לכם כמשפחה.