"אמא, עוד מים."
"אבא, תבדוק אם יש מפלצת פה."
אמא, שכחתי לספר לך שמחר הגננת ביקשה להביא משחק."
"רק עוד נשיקה אחת. מבטיחה."
כמה קריאות כאלו ואז בלי לחשוב ובאופן אוטומטי זה יוצא מאיתנו:
"זו הפעם האחרונה שאני באה."
הבעיה היא שכולנו יודעות איך בסוף זה נגמר.. היא מבקשת עוד משהו ואנחנו מוצאות את עצמנו שוב בחדר- רק שתישן כבר!
אז למה האיום הזה לא כ"כ אפקטיבי?
לילדים שלנו חושים מחודדים. הם מזהים ממרחקים את חוסר הסבלנות שלנו לפני השינה שלהם. וכשאנחנו כאלו- גם סביר שניכנע.
לפעמים הקריאות האלו נובעות מחשש או חרדה מהפרידה הזו לשינה.
האיום שלנו רק מגביר את החרדה, מה שמביא לעוד ועוד קריאות מהסוג שלמעלה.
ולפעמים, הקריאות האלו הן ביטוי לצורך אמיתי- בטחון, תשומת לב או קירבה- שלא קיבלו מענה מספק בשעות הבודדות שהיית איתם אחה"צ.
שניגש לפרקטיקה- מה אפשר אז לעשות במקום לאיים?
במקום לאיים הטרימי (מלשון ט.ר.מ)- ספרי לו או לה מה עומד לקרות:
"אנחנו קוראים סיפור, נתחבק קצת או הרבה? ואז אני אצא מהחדר. יש עוד משהו שאת צריכה ואולי שכחנו?" (מים, מוצץ, הבובה או כל דבר שהם אוהבים לישון איתו).
את יכולה גם, במקום לאיים- להבטיח- "אני אבוא בעוד 5 דקות לתת לך נשיקה".
זה נותן ביטחון ומפחית את הדחף לקרוא לך.
במקום לאיים- החזירי שליטה- אנחנו אלו שמחליטים שהם צריכים לישון. נכון?
ההחלטה הזו נחווית אצל הילדים שלנו כשליטה
(אלא אף שברור לכולנו שזה מתוך דאגה לבריאותם).
כשאת לוקחת שליטה, הקפידי להחזיר שליטה. למשל:
"מה את בוחרת, חיבוק ארוך? או כמה ליטופים? את בוחרת- את מחליטה".
במקום לאיים- דברי על זה- בשעות היום, כשרגוע, דברי איתו או איתה על זה בדיוק:
"שמתי לב שקשה לך להיפרד לשינה. הגוף שלך זקוק למנוחה.
מה את חושבת שאפשר לעשות כדי שניפרד בצורה נעימה יותר?"
לילדים יהיו מיליון תירוצים למה לא ללכת לישון.
שימי לב שמתחת להתנהגות הזו יש צורך כלשהו.
זה לא בכוונה, וזה לא כדי "לבדוק" אותנו.
הם זקוקים למענה על אותו הצורך. וזה לא תמיד קל לגלות אותו.
אז מה אני מציעה בשלב ראשון?
ביחרי פרקטיקה אחת בלבד מאלו שהצעתי למעלה, ועבדי איתה מספר ימים.
עובד לכם- נהדר. לא עובד?
נסי עוד אחת.
ותחזרי לספר לי?
