בשבוע שעבר התחלנו לדבר על העקרונות בלמידת התנהגות רצויה אצל ילדים.
והיום, עקרון שני. וכן.. הוא קשור לצמד המילים הידוע "כל הכבוד".
העקרון השני מדבר על החיזוק החיובי כמפתח ללמידת התנהגויות חדשות.
"הילד זקוק למבוגר לא כדי שיתקן אותו,
אלא כמקור השראה והכוונה בדרכו להשגת שלמות" (מריה מונטסורי).
מריה מונטסורי האמינה שילדים לומדים באופן אופטימלי כאשר מתמקדים במה שהם עושים "נכון" או "כמו שצריך", וזה במקום להדגיש טעויות.
ישנם מחקרים שמאששים את התובנה הזו: המוח האנושי מגיב טוב יותר לחיזוקים חיוביים מאשר לעונש או ביקורת שלילית.
כשילד שומע "תודה ששמת את הנעליים בארגז הנעליים" לדוגמה, משתחררים במוח שלו הורמונים כמו דופמין. ההורמונים האלו מחזקים את הקשר הנוירולוגי בין ההתנהגות לתחושה הטובה, מה שמגביר את הסיכוי שגם מחר הוא יחזור מהגן ויניח את הנעליים באותו המקום בדיוק.
אז שנעבור לפרקטיקה רגע? ומה זה אומר מבחינתך?
לפני שנתערב, נתבונן- בואי נצפה בילד ונזהה רגעים של הצלחה.
גם הכי קטנה שיכולה להיות וגם אם מבחינתך זה "מובן מאליו".
כמו למשל- כשהוא מבטיח לכבות מיד בסיום הפרק והוא באמת כיבה.
זה כביכול מה שאנחנו מצפות ממנו, כי הרי הוא התחייב (אבל הוא רק ילד בן 3.5).
לעומת זאת- כשאני שמה זרקור על ההצלחה הזו, יש לו מוטיבציה גם לשכפל את אותה הצלחה גם מחר, כי הוא זכה בתשומת לב.
זה מה שהילדים שלנו מבקשים הרי…
עידוד מדויק וספציפי– והנה ההסבר איך "כל הכבוד" קשור כאן.
כשהילדה שלי משחקת במגנטים כבר 10 דקות בעצמה (!!!) ואני אומרת לה
"מאמי, כל הכבוד"- היא מבינה שאני מגיבה בחיוביות על משהו, אבל היא לא באמת מבינה על מה.
אולי על הדרך שבה היא בנתה את הארמון?
אולי על זה שהיא מעסיקה את עצמה?
אולי על זה שהיא לא מפרקת לאחותה שיושבת לידה?
זו הסיבה שאנחנו נעדיף עידוד ספיציפי כמו "שמתי לב שהתיישבת בעצמך לשחק ותודה שאת מאפשרת לי להכין את ארוחת הערב".
בדרך הזו היא מבינה מה בדיוק היא עשתה נכון.
זו הפרקטיקה. תודו שהיא לא מסובכת.. נכון?
ובכל זאת, משהו אחרון לסיום שאולי גם יעזור לנרמל את הנושא הזה.
מעבודתי עם לא מעט הורים וגם אצלי בביתי הפרטי,
אני שמה לב כמה לנו כבני אדם אנושיים הרבה יותר קל לראות את מה שלא טוב,
את איפה שהילדים שלנו מתנהגים לא כמו שצריך. לפעמים המשקפיים שלנו רואות אותם דרך מה ש"לא טוב".
וזה לא כי אנחנו לא בסדר… זה המוח האנושי- הוא מתוכנת אבולוציונית לזהות סכנות וטעויות- זו הייתה אסטרטגיה הישרדותית.
הביקורתיות שלנו מגיעה ממקום של דאגה ואיכפתיות כי אנחנו רוצות שהם יתפתחו ויצליחו.
כשנלמד לזהות ולחזק את מה שכבר עובד, אנחנו לא רק מקדמות את הילדים שלנו – אנחנו מאמנות את המוח שלנו עצמנו לראות את העולם דרך עדשה חיובית יותר.
אז השבוע, בואי ניקח נשימה עמוקה וכשנרגיש את הביקורת עולה, הזכירי לעצמך: זה בסדר שזה לא טבעי בהתחלה. כל פעם שאת מצליחה לזהות משהו חיובי במקום להגיב לשלילי, את מחזקת נתיב עצבי חדש במוח שלך.
