אלימות בגיל צעיר היא לא בעיית חינוך או גבולות- היא שלב התפתחותי.
הנה מה שבאמת קורה, ומה שיוכל לעזור לך להתמודד עם זה.
כמה מילים על המוח כי הוא ממש קשור להתנהגות הזו:
הקורטקס הפרה פרונטלי- האזור במוח שאחראי על שליטה עצמית, על עיכוב תגובה וויסות נמצא בהתפתחות. עד מתי? עד גיל 25 (!!)
האזור הזה במוח רק מתחיל את התפתחותו בסביבות גיל 4, זו הסיבה שלילדים צעירים אין מספיק מילים כדי להביע תסכול, אכזבה או כעס.
הגוף הוא הכלי הכי טבעי שלהם כדי להגיד "לא", "עצור" או "זה שלי".
הם לא עושים את זה מתוך רוע- זו תקשורת בשפה שהם יודעים כרגע.
אבל למה האלימות היא כלפינו?
אנחנו ההורים של הילדים, אנחנו המרחב הבטוח שבו הם מתפרקים.
אצלנו הם די בטוחים שהאהבה לא תיעלם גם אחרי שהם מרימים עלינו יד.
החדשות הטובות הן שזה דווקא סימן טוב לאמון. על אף שבאותו רגע אנחנו יכולים לחוש הפתעה, תסכול וגם חוסר אונים.
אז מה עושים בשעת המעשה את בטח שואלת? כי על אף כל הנאמר אנחנו לא יכולות לאפשר לילד שלנו לנהוג בנו באלימות, נכון?
קודם כל- אלימות אנחנו תמיד נעצור. בצורה מכבדת.
ונאמר: "אתה מאוד כועס עכשיו כי…" ונוסיף "אבל אצלנו לא מרביצים"
(או כל ורסיה אחרת)
כלומר- אנחנו נותנות תוקף לרגש וגם למה שקרה בזה הרגע (כי לא אפשרתי את הממתק החמישי היום) ובו בזמן עוצרות את האלימות.
ואז- לשאול: "מה אתה רוצה לומר לי?" או "מה אתה צריך ממני?" וזהו!
בלי הרצאות, בלי מלל.
ומה אפשר לעשות בזמנים רגועים כדי למנוע את האלימות?
אנחנו תמיד נפעל בזמן הסיטואציה וגם לפני הסיטואציה ואפילו אחריה.
האזור הזה של לפני הסיטואציה הוא המניעה של ההתנהגות (שבעקרון זו השאיפה שלנו, להיות באזורי המניעה).
סביב אלימות נוכל למשל לקרוא ספרים על רגשות ועל הבעתן.
נוכל לבצע תרגולים או בשפה שלנו, סימולציות, "מה עושים כשכועסים?".
נבין מהי נקודת הכשל סביב הסיטואציות האלו: אולי עייפות, רעב, עומס של גירויים?
ותמיד תמיד נחזק את הילד כשהוא מתנהג כמו שצריך.
אם את עוקבת פה זמן מה, את יודעת שאני לא מבטיחה שהכלים הם קסם שקורה בפעם הראשונה. הלוואי.
זהו תהליך שדורש חזרתיות ועקביות בתגובות מצידך.
המוח של הילד שלך לומד, והעבודה שלך היא להיות הגבול הבטוח והעקבי שמלמד אותו להכיל ולהתמודד עם תסכול.
ואני בטוחה שאת עושה עבודה נהדרת.
